לקבל אותי כמו שאני

"בבית שלי אמורים לקבל אותי כמו שאני"
לא יודעת.
לאחרונה שמעתי את המשפט הזה מנערה חמודה שהחליטה להתלבש בצורה שממש לא מתאימה להשקפת העולם של ההורים שלה, נגדיר את זה ככה. ולכן לא הפתיע אותי לשמוע שהם אמרו לה שהם לא מוכנים שהיא תתלבש בצורה כזו בבית. "מבחינתי- תלכי בחוץ עם גופיה אם זה מה שהחלטת לעשות" אומרת האמא. "אבל בבית, ליד אבא והאחים שלך- תתלבשי בצורה שהם לא יצטרכו להוריד את העיניים כשאת יושבת איתם בשולחן שבת".

מוכר?
בתור מנחת הורים בטח הייתי מייעצת להורים לבדוק "מה זה עושה להם" ולפעול בהתאם, אבל אותי הקפיץ המשפט שהיא אמרה. "בבית שלי אמורים לקבל אותי כמו שאני"
באמת?
חייבים לקבל אותך לא משנה איך את מתנהגת?
לספק לך שירותי אירוח, כביסות, מימון שוטף ומזון בלי קשר למה שאת עושה?
הרי אם חברה שלך תתנהג ככה- תמשיך לתת למי שיורק עליה- את מיד תקחי אותה לשיחה ותסבירי לה שזו התנהגות של אישה מוכה, נכון? למה ההורים שלך צריכים להמשיך לאהוב, לחבק, לספק את כל צרכייך בזמן שאת בועטת בכל מה שחשוב להם?

הנה החדשות:
הורים הם לא גמדוני בית.
הם אנשים ממש טובים כי הם נתנו לך את החיים, וגם טרחו עלייך פה ושם מאז שנולדת. זהו. לכן את צריכה לכבד אותם. ולקבל אותם כמו שהם. כן. בדיוק מה שאת דורשת מהם לעשות לך. לקבל אותם. כמו שהם. בלי לשפוט. עם לכבד.

מודעות פרסומת

למה הם לא מזמינים חברים?

חברה טובה שלי, סיפרה לי בכאב שכילדה, היא לא הרשתה לעצמה להזמין חברות הביתה.

"לאמא שלי היו התפרצויות כעס כאלה לפעמים, שפשוט התביישתי שהחברות שלי יראו איך אמא שלי מתנהגת. הבטחתי לעצמי שהילדים שלי יביאו חברים הביתה חופשי, בלי לחשוש שאני אעשה להם בושות.

אבל הילדים שלי בכלל לא מביאים חברים, וזה משגע אותי. כל כך רציתי שלהם יהיה מה שלי היה חסר, והם בכלל לא מזמינים חברים!"

איך אפשר להסביר את זה?

יבואו החכמים ויאמרו ששוב הורים חושבים על עצמם, ומגשימים את החלומות שלהם דרך הילדים שלהם, במקום לתת לילד לחיות את חייו ולבחור את בחירותיו באופן עצמאי.

אני ממש לא מאמינה בגישה הזו, המסתכלת על ההורים כעל זוג נרקסיסטים, שמטרתם היא לספק את מאוויי ליבם דרך הילדים שלהם. להיפך. אני מאמינה שהורים הם היצורים הכי לא אגואיסטים בעולם, המוכנים להקריב את בריאותם, כספם, זמנם, ובעיקר את תשומת ליבם ואהבתם למען ילדיהם.

ברצוני להציע הסבר מכיוון אחר לסיפור שבו פתחתי.

להרבה מאתנו יש ביקורת על הדרך שבה ההורים שלנו גידלו אותנו. פה היו ביקורתיים מדי, שם לא הציבו גבולות, או לא הפגינו מספיק חום ואהבה ועוד ועוד.

הבטחנו לעצמינו שאנחנו, כשנהיה הורים, לא נעשה את הטעויות האלה. וכך, כשנעשינו הורים בעצמינו, המצאנו לנו "תנאים להורות", שרק כשהם יתקיימו נהיה הורים טובים.

לדוגמא, מי שכועסת על אמה משום שלטעמה היא לא הפגינה כלפיה מספיק חום ואהבה, מבטיחה לעצמה שהיא תהיה אמא מחבקת וחמה, ומבחינתה- אמא טובה היא רק אמא שמפגינה אהבה. כך הפגנת אהבה הפכה להיות תנאי להורות אצלה.  וכן הלאה.

כשיש לי תנאי להורות, אני חייבת לעמוד בו כדי להרגיש טוב, שלא להרגיש כישלון הורי. כשהילד שלי מרגיש שאני "חייבת" לעשות משהו כדי להרגיש טוב עם עצמי, הוא מאתגר אותי (באופן לא מודע) דווקא בנקודה הזו. ככה לאמא שחייבת לחבק יהיה ילד שמתרחק ממגע, לאמא שחייבת שתמיד תהיה אווירה נעימה בבית תהיה ילדה שתעשה מעשים שיהרסו את האווירה בבית ועוד ועוד (כל הדוגמאות הן ממקרים אמיתיים).

אז איך יוצאים מהפלונטר?

מכבדים הורים. את ההורים שלנו.

כשאני מכבדת את האמא הצועקת שלי, אני יכולה לקבל גם את עצמי כאמא בלי תנאי. כשאני מפסיקה לשפוט את ההורים שלי ולבקר את הטעויות שהם עשו עלי, אני משתחררת מהשיפוט שלי את עצמי ומההתניה שלי את האמהות שלי. ככה, אני אמא טובה גם אם אני מחבקת וגם אם לא. גם אם אני שמה גבולות לילד שלי וגם אם לא.

ואם נחזור לסיפור שבו פתחנו- כשאני כועסת על אמא שלי שבגללה לא יכולתי להביא חברות הביתה, אני מפתחת לעצמי תנאי. "אמא טובה = רק כשיש חברים בבית בחופשיות" ואני צריכה שהילדים יביאו חברים הביתה כדי להוכיח לעצמי שאני אמא טובה. וראו זה פלא… הילדים שלי מאתגרים אותי דווקא שם, ולא מביאים חברים הביתה! ואני? מרגישה כישלון!

התיקון הוא לכבד את אמא שלי, למרות הצעקות וההשלכות שהיו לזה על הילדות שלי, לשחרר את התנאים המיותרים ששמתי להורות שלי, ולחיות טוב!!!

 

"כיבוד הורים- לחיות טוב" סדרה של 3 סדנאות שבהן נלמד על ההשפעה הברוכה של כיבוד הורים על כל מעגלי חיינו. על הקשר עם ה', על הביטחון העצמי, על הזוגיות, ההורות ועוד.

לפרטים והרשמה: אסתר סולטן 054-2078913

 

אמא סלפי

06כל אמא מכירה את התחושה הזו.

את יושבת עם הילדים, מספרת סיפור, מגישה ארוחת ערב או מלבישה פיג'מה. ובתוך הראש שלך, יש מצלמת סלפי תמידית: איך אני מתנהגת עכשיו? אני מספיק חמה? אני מגיבה לילדים בתשומת לב או שחס וחלילה העייפות והעומס מצליחים לחלחל לתוך המילים שלי?

באופן פרדוקסלי, דווקא בזמן שאני עם הילדים שלי, אני כל הזמן עסוקה בעצמי. האם אני מגיבה נכון, האם ההתנהגות שלי נכונה ומדוייקת? מה זה אומר עלי שאני מתפוצצת בנושאים של ניקיון? אולי יש פה ניסיון שלי להלביש על הילדים שלי סטנדרטים שבאים מצורך שלי ולא נכון להם? וכולי וכולי…

בזה שאני עסוקה בעצמי, אני בעצם לא עסוקה בתפקיד שלי.

דיברתי לאחרונה עם מורה שמחנכת כיתת בנים. היא תיארה מצב שבו השולחנות של התלמידים מבולגנים, הם לא מוציאים בזמן חוברות ועוד ועוד ביטויים של בלגן, שבולטים במיוחד בהשוואה לכיתת הבנות של המורה המקבילה, שכמובן מתוקתקת, נקייה ומצוחצחת.

"מה לעשות" אמרה לי החברה, "אני לא כזו פדנטית כמו המורה השניה. הקטע של הסדר לא כל כך חזק אצלי, אז מה אני רוצה מהתלמידים שלי?"

זה הזכיר לי סיפור שאהובה צוקרמן מספרת הרבה. בימי היערכות באולפנא שלה בתחילת השנה, היו דיונים על הנושאים הכאובים. (שלושה ניחושים מהם הנושאים… כמובן: תפילה, צניעות וחוצפה) דנו ודנו עד שאחד המורים אמר, "מה לעשות, זה הדור. אנחנו צריכים לעבוד על המידות שלנו…"

אהובה מספרת שהיא שאלה אותו- ההורים יודעים על מה הם משלמים לנו? הם מודעים לזה שהם שולחים את הבנות כדי שאנחנו נעבוד על המידות שלנו?

ברור לנו שלא. ההורים שולחים את הילדים לבי"ס כדי שנחנך אותם לערכים ולהרגלים טובים. זה ממש לא מעניין את ההורה האם המורה של הילד שלו שומרת על בית מסודר או שיש לה ערימת כביסה נצחית על הספה. המורה צריכה לחנך את הילד לסדר וניקיון. זה התפקיד שלה. כשהיא מורה, היא צריכה לדרוש מהילדים לשמור על הסדר ולשכוח את ערימת הכביסה שיש לה על הספה. היא פשוט לא רלוונטית כרגע. זה מה שאמרתי לחברה שלי: כשאני בתפקיד, זה ממש לא משנה איך אני באופן אישי מתנהגת בתחום הזה. התעסקות שלי בעצמי במצב הזה מחטיאה את המטרה. אני צריכה להיות עסוקה במילוי תפקידי, וזהו.

תמיד טוב להשתפר, להתקדם, להיות טובה יותר בכל התחומים, אבל זה לא קשור לתפקיד. על המידות שלך, תעבדי מול בעלך, מול ההורים שלך, מול חמותך. אבל מול הילדים שלך- תהיי אמא. תעשי מה שצריך לעשות בלי להתעסק בעצמך.